החינוך המדריך – גישת פטו

החינוך המדריך

"אף אחד לא יכול לשרוק סימפוניה, נדרשת תזמורת שלמה לנגן אותה" (ה. אי. לוקוק)

החינוך המדריך (Conductive Education) הוא גישה חינוכית שמתבססת על האמונה בפוטנציאל האנושי וביכולת ההשתנות של האדם, שמשמעם הוא שלכל אחד יש את היכולת ללמוד ולהתפתח ללא קשר למצבו הראשוני. בהתבסס על האמונה כי בהינתן תנאים חינוכיים הולמים, ההתפתחות האנושית היא תהליך אקטיבי, הדדי ובר שינוי, מציעה מערכת החינוך המדריך תהליכי הוראה-למידה, הממזגים ומתאמים בין תחומי ההתפתחות השונים (הפיזי, הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי וכו'), תוך שימוש  בפדגוגית החינוך המדריך ובהובלת מורה מומחה בתחום (קונדקטור) במערך ארגוני הולם.

התפיסה העומדת בבסיס מערכת החינוך המדריך היא כי תהליכי הלמידה וההתפתחות של האדם  עלולים להשתבש כתוצאה מביטוייו של הליקוי הנוירולוגי על תפקודי הגוף, ודרכם על יחסי הגומלין בין האדם לבין הסביבה החברתית והחומרית  סביבו, שבאמצעותם מתרחשת הלמידה וההתפתחות. תהליכי הלמידה המשובשים עלולים להוביל למגבלות תפקודיות ברמה הפיזית ולחוסר אונים נרכש ברמה הפסיכו-סוציאלית, שבתורם, עלולים להגביל את יכולתו של האדם עם המוגבלות להסתגל לתנאי הסביבה המשתנים ולהפוך למשתתף פעיל ואדם אוטונומי.

מערכת זו רואה את האדם כישות מתפתחת רבת פנים, ומציעה בהתאם התנסויות למידה המתרחשות בהקשר חברתי (בקבוצה) וממזגות את תחומי ההתפתחות והתפקוד השונים (הרגשיים, הקוגניטיביים, המוטוריים, התפקודיים וכדו') לכדי מכלול אחד. תהליכים חינוכיים אלו מתקיימים באמצעות פדגוגיה אינטגרטיבית ייחודית (פדגוגית החינוך המדריך) ועל ידי איש חינוך שהתמחה בפדגוגיה זו – מורה-קונדקטור.

החינוך המדריך התפתח בהונגריה על-ידי פרופסור אנדרש פטו, רופא יהודי הונגרי, בשנות ה-40 של המאה ה-20. פרופ' פטו התעניין בשיקומם של ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות פיזיות, והתעמק במיוחד בקשר בין גוף לנפש. הוא הכיר בכך שאנשים המתמודדים עם מוגבלויות לאורך חייהם, זקוקים למודל למידה המשלב חינוך, שיקום ולמידה אקדמית לכדי מכלול אחד. החינוך המדריך לפיכך, הנו מערכת חינוכית כוללנית לגידול וחינוך ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות פיזיות, המאפשרת לאדם ללמוד כיצד להתמודד עם האתגרים המורכבים הניצבים בפניו.

מטרת החינוך המדריך

המטרה המרכזית של החינוך המדריך הנה פיתוח היכולת להתמודד באופן יעיל ותפקודי עם האתגרים הניצבים לאורך ההתפתחות, יכולת ההסתגלות ופתרון בעיות ובניית אישיות אוטונומית (בשפה המקצועית: אורטופונקציה).

"החינוך המדריך" מכיר בכך שכל בני האדם לומדים ומתפתחים, ועם זאת כי ההשפעה של הלמידה עשויה להיות שלילית לעתים. חוסר ההתאמה בין הילד עם המוגבלות המוטורית לסביבה החומרית (הכלים התרבותיים) והחברתית עלול להוביל, על פי תפיסה זו, לאינטראקציות מתסכלות עם אחרים ועם הסביבה, שדרכן לומד הילד ומפנים תחושת אי־מסוגלות אישית. באופן דומה, עלולה להינזק בנייתם של רכיבים אישיותיים חשובים כגון מוטיבציה, מוקד שליטה פנימי, חוסן ואופטימיות. ה'אישיות הדיספונקציונלית' העלולה להתפתח באופן משני ללקות הנוירופיזיולוגית הראשונית, בעקבות צבר אינטראקציות לא מתגמלות בין הילד לסביבתו, היא על פי תפיסת החינוך המדריך המגבלה המרכזית של הילד, אף יותר מהמוגבלות המוטורית, המשפיעה על מכלול התפתחותו, התנהלותו והשתתפותו במרקם החיים. לפיכך, פיתוח אישיות פונקציונלית (תפקודית) היא במוקד העשייה החינוכית, במטרה לאפשר ולקדם את התפתחותו של הילד כלומד אקטיבי לכדי אדם אוטונומי.